אהבה אסורה/ אלמוזנינו דוד יש פתגם בערבית האומר:" בגיל שלש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה. "סלמה" ילדה מוסלמית שעבדה אצל המשפחה, היא גדלה מגיל צעיר בבית יהודי הכירה את החגים היהודים ואת השבת אך ידעה שהיא מוסלמית וכעת בגיל שש עשרה בני הבית החלו להבחין ביופייה העדין והמיוחד ובשינויים שחלו אצלה בשנה האחרונה בעל הבית, רפאל התגורר בילדותו ב "מלאח" (השכונה היהודית), הפעם כשחזר למרקש עם משפחתו בחר לגור מחוץ לרובע בסמטה מול המלאח המפורסם. אך גם הסמטה הזאת אותה בחר הייתה צרה חשוכה מפותלת ולא יפה במיוחד. מלאה חתולים המחקים יבבות של ילדים. לאורך הסמטה הלא סלולה היו מספר חנויות, בחנות קטנה במיוחד היה מוכר הפחם, שהיה שחור כל כך שלא הבחנת בו כלל כשעברת ליד החנות, וכן בעלי מלאכה יהודים לבושים גלביות חומות; סנדלרים ורקעי פליז ונחושת אדומה, הסמטה התחברה לרחוב הראשי של העיר.  הסמטה בה המשפחה התגוררה מול המלאח עכשיו מצבו היה בכי רע, הוא היה די עזוב ומוזנח הרבה משפחות יהודיות טובות ועשירות עזבו אותו, חלקם עלו לישראל ומשפחות אחרות, ממיעוטי יכולת תפסו את בתיהם. הם באו מהרי האטלס ומכפרים רחוקים אחרים כדי לעבוד בעיר בעבודות מזדמנות. המשפחה התגוררה בבית בעל שני מפלסים זה היה מבנה גבוה מלבני ובו דירות דירות, אחת לכל משפחה מראה הבית מבחוץ היה פשוט ביותר לא ניכר בו כל יחוד, כדי לא לנקר עיניים ולא לעורר קנאת השכנים המוסלמים. אך כשחדרת פנימה אורו עינך. כל הדירות נבנו סביב ה"פטיו" בעל שתי הקומות וכל הפתחים :החלונות והמרפסות פנו לחצר בלבד. בפטיו כזה יש  בדרך  כלל בכל דירת-חדר למשפחה אחת. המשפחה שסלמה עבדה אצלה השכירה את הקומה השניה בשלמותה. ממנה השקיפו בני הבית על החצר הפנימית ויכלו לראות את השכנים שגרו בקומת הקרקע. בקומת הקרקע מרכזו של המבנה, הרחבה הפתוחה כמו חאן הייתה לב ליבו של הבית, חצר גדולה שטופת שמש ואור. הקירות מצופים פסיפס צבעוני קטן וצפוף עם מוטיבים מרוקאים טיפוסים. בימי הקיץ הארוכים הנשים וילדיהם היו מתכנסים ברחבה בקומת הקרקע לארוחות משותפות ולבילוי היא שמשה מקום לכינוס החברתי של הבית.כשסלמה הייתה מסיימת את עבודות הבית הייתה יושבת שעות להסתכל מלמעלה על מעשי הנשים וילדיהם. מדי בוקר אחרי שהגברים יצאו לעמל יומם היו הנשים יוצאות מדירותיהם ומתאספות ברחבה, כל אחת וכליה עמה יש שנשאו על זרועותיהם את העוללים. הן היו יושבות ועובדות בצוותא. אחת ישובה על הרצפה, רגליה מקופלות ועליהם מונח המגש הגדול ובו ערמת גרגירי האורז בתנועות מהירות ומיומנות הייתה גורפת חופן ובוחנת אותו בקפדנות. חברתה יושבת על שרפרף עץ נמוך, רגליה אסופות וצמודות מכוסות היטב בשמלתה הארוכה, בוררת את העדשים. לידה אחרת, ישובה ברגלים פשוטות לפנים, על בטנה מונח סיר מלא פול ירוק היא מרוקנת את תוכנם אל תוך הסיר שלה וזורקת את תרמילי הפול על הרצפה. בסמוך יושבת עליזה ישיבה מזרחית בימינה סכין קטן, בשמאלה קישוא, והיא קולפת את הקישוא, משירה את קליפתו על הרצפה חותכת לפרוסות דקות היישר לתוך הסיר שעל בטנה. בישיבה הזאת בצוותא, העבודה השגרתית הייתה קלה יותר. תוך כדי עבודה היו הנשים משיחות אחת לרעותה את סודותיהם הכמוסים ביותר, מרכלות, מצחקקות. מידי פעם היו מפסיקות ונחות משהיא הייתה קמה מנערת בגדיה נכנסת לדירתה , מבשלת תה או קפה ושבה עם מגש עמוס כוסות. הם היו גומעות מהמשקה בהנאה מרובה וממשיכות לשוחח ולהמתיק סוד לסלמה הצעירה זכורה רק משפחה אחת במיוחד. אלה שגרו בצד השמאלי של החצר שהיו מאוד חברותיים רחל וחיים. האישה ובעלה נראו לה ענקים כאילו יצאו מסיפורי אלף לילה ולילה. האישה הייתה יפה בעלת עור לבן וצח ועיניים גדולות וירוקות, בעלה היה עטור זקן שחור ולבוש תמיד בבגדים מזרחיים כהים. הוא היה מבוגר ממנה בכמה שנים לזוג שני ילדים קטנים הבן הגדול היה כבן שש שנים והילדה עוד תינוקת, הבעל עבד כסבל בשוק המקומי במרקש. והאישה הייתה רוב הזמן  בחדר עם הילדים. סלמה ביקרה אותם לעיתים תכופות הייתה אורחת רצויה בחדרם הדל. לפעמים רחל ביקשה ממנה עזרה בטיפול בילדים, הם דברו איתה ערבית בניב מוזר אך ידעו גם כמה מילים בצרפתית. הזוג הגיע למרקש מעיירה קטנה וציורית "ווארזזאת" שנמצאת לא רחוק מהעיר רוב תושביה היו "ברברים" הנשים היהודיות בעיירה היו מתחתנות בגיל צעיר מאוד כמו שכניהם המוסלמים,  נשים כנועות שקבלו, בלי ברירה את החתן שבחר להם אביהם. ניראה שזה היה גם מצבה של רחל. החדר שלהם היה קטן מלהכיל את כל מטלטליהם היו להם מזוודות מוזרות מפח מולחם מלאים בגדים של הילדים. לפעמים רינה בעלת הבית הייתה מבקשת מסלמה לסור אליה להביא דבר מה, יום אחד סלמה נחתכה די עמוק ברגל מאחת הפינות של המזוודה המוזרה הזאת סלמה כעת הייתה בת שש עשרה פניה היו שחומות ויפות ועיניה שחורות וגדולות, בעלת הבית רינה, קבלה אותה כבת בית, התייחסה אליה בכבוד ובנימוס ולא נתנה לה לעבוד קשה.סלמה הייתה קמה ראשונה בבוקר כדי להדליק את האש בגחלי-פחם העץ, אם המשפחה הייתה מתעוררת לאחר מכן ויחד טרחו משעות הבוקר המוקדמות על הכנת ארוחת צהוריים לכל המשפחה.  הבישול היום יומי היה מבוסס בעיקר על תבשילי כדירה ירקות ובשר בסיר אחד שנקרא "טאזין" שהיה מתבשל על גבי "כאנון"- כיריים מחרס המחוממים בגחלי-פחם עץ. באופן זה היה מתבצע בישול איטי ובריא שמילה את הבית בריח ניחוח. לבית בסמטה הצרה בו עבדה "סלמה" כעוזרת בית, היה צמוד בית כנסת. בעל הבית רפאל היה גבאי בית התפילה, לפעמים היה שולח את סלמה לכבד את הרצפה, ובמיוחד לפני מועדי החגים היהודיים, סלמה הייתה לוקחת את המפתח הגדול שהיה תלוי על מסמר בקיר הבית. הייתה פותחת את דלת העץ הכבדה והחורקת, של בית התפילה. בכניסה היה מסדרון צר שהוביל פנימה, מצב בית התפילה ניראה לה רע מאוד, רואים שהסייד לא ביקר בו זמן רב, טיח הכתלים תפח והיה מתפורר,  היו לו כנראה ימים טובים יותר, הספסלים וכסאות העץ רקבו מרוב שימוש, במרכזו של בית הכנסת ארבעה עמודים, רבי ממדים הנושאים תקרה מוגבהת. התיבה מושבם של הפייטנים והחזנים רעועה וחורקת כולה, הייתה מצויה בין העמודים. אור נגוהות הסתנן מן החלונות שמתחת לתקרה אל חלל הבמה. ההיכל וארון הקודש שהיו מוצבים בו ספרי התורה על נרתיקיהם העגולים, היה בסוף בית הכנסת מן חלל בזכות עצמו. היה כבר ישן נושן והפרוכת שמעליו דהויה ובלויה אותיות הזהב הרקומות נראו בקושי רב. סלמה הצעירה, הוזהרה על ידי רפאל לא להתקרב לארון הקודש, לראשונה ראתה אותיות עבריות, הרגשתה לא הייתה טובה מרגע כניסתה לבית התפילה , אך לא הייתה מודאגת מדי זה קורה לה כל פעם שהייתה נכנסת למקום הקדוש, היא מנסה להירגע לפני שהיא מתחילה לנקות את חלונות בית תפילה הבנויות בצורת לוחות הברית. תמיד היה לה פחד גדול מאלוהי היהודים. לפעמים בחגים הייתה מציצה דרך החלונות ורואה את הגברים הרבים לבושים בגדי חג מרוכזים בתפילה. לפעמים שמעה את בעל הבית שלה רפאל מסלסל בקולו פיוטים, בשפה זרה שלא הבינה. משך את תשומת ליבה זקן מרושל בלבושו שהיה יושב כל הזמן לבדו, כתמי טבק חומים מסביב לאפו. מכל החגים אהבה סלמה במיוחד את יום הכיפורים. היא הייתה אחראית על הילדים שהיו מתרוצצים בין בית הכנסת לבין המטבח. בבית בעלת הבית רינה הייתה מכינה לפני החג כמה עופות- ממולאים קרים עבור הילדים שלא צמים. רוב הילדים אהבו להיות בבית-כנסת במיוחד בחגים כשהיה צבעוני והיפה ומלא מתפללים כשכל נברשות הזכוכית לזכר יקירי המתפללים דולקים ומפיצים אור עלי, ילד "ברברי" צעיר ויפה תואר הוא  בנו של ראש שיירת גמלים היוצאת מטמבוקטו לטאודני וחזרה. מסע של חודשיים על מנת להביא מלח מהמכרה. הוא משתתף בשני מסעות במדבר סהרה יחד עם אביו. ב"טאודני" הוא פוגש, פרופסור הצרפתי זקן Theodor Monod " שכתב על המדבר ספרים רבים. הפרופסור משוחח איתו ומתלהב מהנער ומחוכמתו הטבעית ונותן לו מתנה קופסת עץ קטנה מעץ ריחני מהעיר מוגדור במרוקו ובה את הספר שלו על המדבר: Maxence au Desert הוא משכנע אותו לעזוב את המדבר: "לך בני תעזוב את המדבר לך ללמוד אתה צעיר וחכם זה הזמן ללמוד, תראה עולם אחר כך תחזור אם תרצה למדבר ולדיונות החול ולמראות המטעטעים שלו". הפגישה המפתיעה עם הפרופסור חיזקה את רוחו וכוחו להמשיך לחקור וללמוד דברים בעצמו ובעזרת אחרים. עלי, רוצה לעזוב את המדבר בהמלצת הפרופסור,  הוא יעזוב אותו בכאב, אך עליו ללמוד להתפתח לחקור עולם הוא צמא לידע. כשעזבו את "טאודני" והיו בדרך חזרה ל"טמבוקטו" עם מטען המלח על הגמלים הוא פוגש סיירת גמלים גדולה עם אנשים שהם בדרך ל"מרקש". עלי מבקש מאביו שיתן לו אישור להצטרף אליהם. אביו אישר לו לעזוב אחרי ששוחח עם ראש השיירה שהבטיח לקחת את בנו ברצון עד למרקש.עלי מנשק את ידי אביו והמצטרף לשיירה אחרי שאסף את חפציו המעטים וכמה מטבעות זהב רומיים עתיקים, שאביו נתן לו בצרור בד שחור וכן כערה עתיקה מברזל מעוטרת בפסוק מהקוראן מצופה פליז שהאב אמר לו שקנה אותה בשוק האומנים בבגדאד. אחרי כמה ימים עם השיירה עלי רואה מרחוק את "מרקש" לקראת השקיעה, שמבליטה את הצבעים המדהימים של העיר, עיר בצבע חמרה הבתים אדמדמים, העיר המוקפת הילת מסתורין, עלי שמע עליה רבות מאביו שביקר בה רק פעם אחת. בשוק של מרקש הוא נפרד לשלום מאנשי השיירה הוא הסתובב בעיר כמו סהרורי. העיר "מרקש" הייתה  תמיד מוקד משיכה לאנשי בוהמה, רומנטיקנים וסתם תיירים. כבר השם שלה מעורר אצל רבים ניחוח אקזוטי ודימויים כמו דקלים דקים וגבוהים מלאים לעייפה בתמרים מתוקים ועסיסיים,  הצבע הדומיננטי של העיר הוא אדום, חמרה והוא מתאים לה,  היות  והיא קרובה מאוד למדבר סהרה הענק ולחולות-המדבר, ים של דיונות חול אין סופי, שבטי הברברים בבגדיהם הצבעונים, מוזגי-מים בתלבושת המסורתית. סמטאות שוק צרות משם מגיע ריח תבלינים משגע.  דוכנים מלאים ירקות מכל הצבעים. במרוקו יש שפע של פרי הדר בכיכר "ג'מע אל פנה" דוכנים רבים לממכר מיץ תפוזים טרי. תיירים ומקומיים רבים הבאים ליהנות מהמופעים, שותים מיץ במקום מים ואוכלים בדוכנים של האוכל הפזורים במקום או מחפשים לקנות מזכרות זולות. עלי מצא עבודה אצל מוכר מיץ תפוזים בכיכר. תפקידו היה לשטוף את התפוזים לפני שסוחטים אותם ולהניח אותם בערמה יפה שתמשוך את עיני התיירים, הוא גם היה שותף את כוסות הזכוכית, בעל הדוכן הרשה לו גם לשון במקום כמה שעות בלילה, על יציע קש ויריעת בד גסה, משמשה לו ככסות. המקום היה שוקק במיוחד בערבים. מידי ערב הוא היה עד להצגה הגדולה בכיכר הענקית "ההצגה הטובה ביותר בעיר" היו אומרים לו חבריו מוכרי מיץ התפוזים: "בוא תיראה את הנחשים ".זאת כיכר מרכזית המוקפת בבתי קפה קטנים  וציוריים מעליהם מרפסות רחבות המשקיפות מלמעלה על הכיכר, מקומיים ותיירים באים אליה בערב בהמוניהם. השחקנים הראשים בכיכר הם רוכלים שונים, אוכלי זכוכית, קוסמים, מגידי עתידות, מרקידי נחשי- קוברה  עם חלילים,  רקדנים,  אקרובטים,  קוסמים,  מספרי סיפורים,  רופאי אליל או מרפאי שיניים בשיטות עממיות  עקירת שן חינם ללא הרדמה . באחד המעגלים הגדולים, שני נוכלים  שלוקחים כסף ללא תמורה,  כך זה מתבצע: יוצרים מעגל ענק  אחד אוסף כסף מהקהל מאמצע המעגל  חברו הרוכל  יושב באמצע המעגל ומחפש דבר מה בתוך מזוודה בלויה, הדבר נמשך הרבה זמן, כל הקהל ממתין להצגה אך היא לא מגיעה, אנשים מתייאשים ועוזבים את המעגל ובאים במקומם פריירים אחרים שמשלמים, כמה ילדים קטנים בבגדים בלויים וקרועים נדבקים לתיירים ובקשים "קוקה קולה" וחוזרים על זה עד שפתחו את הארנק ונתנו להם כמה מטבעות . בכיכר , מעגלים מעגלים כמעט מושלמים, האנשים הולכים וחוזרים ללא מטרה ברורה, חלקם ישבו בביתי קפה וסיפרו, סיפורים קטנים מהחיים, חלקם מסתכלים על הנערות ומנבלים את הפה, חלקם קראו את העיתון וחזרו וקראו אותו שנית, האנשים בעיר הזאת אוהבים לרכל על אחרים. עלי אהב לשמוע סיפורים והיה מצטרף למעגל של מספר סיפורים זקן והוא הזמין אותו יום אחד לשתות תה ירוק עם נענע, על גג בית קפה המשקיף על הרחבה הגדולה .המלצר הביא להם מגש נחושת עגול וגדול ועליו קומקום תה מרוקאי טיפוסי בצבע כסף וכמה כוסות קטנים מעוטרים במוטיבים מרוקאים ובפסי זהב. המלצר הלבוש בבגדים מסורתיים החל בטקס מזיגת התה, הוא הרים את הקומקום גבוה ומזג תה לכוסות מבלי להחטיא,  כשגמר למזוג לכוסות הוא שפך אותם חזרה לתוך הקומקום ומלא אותם שוב בנוזל  הצהוב שהיה כבר קר וצבעו כעיני החתול. הם החלו לשתות תה מהכוסות המעוטרים והמספר חזר לסיפורי המדבר הוא אומר לעלי: "כל אחד חייב לעבור מדבר בחייו, לפני שהוא מתחשל ומתבגר, אחרי השיחות עם המספר עלי התלבט בן כמה אפשריות לחזור הביתה למדבר למשפחתו או להשאר במרקש לחלום על המראות שראה במדבר סהרה המדהים, ולהמשיך לסחוט תפוזים עבור התיירים הבאים לכיכר הגדולה או לקנות חנות קטנה עם הכסף שיש ברשותו. אחרי לילה שלם שהקדיש לכך החליט לבסוף לעזוב את דוכן המיץ ולקנות חנות קטנה בעיר. כשהיה לפני כמה חודשים "במדינה" בעיר טטואן באזור הספרדי של מרוקו התלהב מהבדים הצבעוניים שראה שם. בדי משי שהגיעו מסין והודו. עם מטבעות הזהב שקבל מאביו הוא קנה כמה גלילי בדים יפים. בדים אחרים הוא קנה ישירות מספינה שהיגעה אז מאנגליה ועגנה בנמל. עלי חזר אז למרקש עם הסחורה והרבה זמן היו מונחים גלילי- הבדים היקרים בדוכן המיץ ומתמלאים אבק. הוא כמעט שכח מהם, עד שיום אחד הוא שמע מחברים שזקן אחד מוכר את חנות הבדים שלו עם כל תכולתה, הוא הלך לבקר אותו וקנה ממנו את החנות. זאת החנות הראשונה בכניסה לסמטה אותה סמטה מול המלאח. החנות הייתה צריכה צבע חדש, אחרי כמה תיקונים קלים של צבע נראתה די בסדר. הוא התחיל לעבוד בחנות הבדים במרץ. הבדים הצבעוניים המיוחדים שהביא מטטואן מוצאים חן בעיני רבים מהנשים המוסלמיות והיהודיות והוא עושה עסקים טובים מאוד, עם הכסף שהרווח הוא קונה בדים חדשים, יש לו רעיון לקחת גם את חנות הטבק הצמודה לחנותו ולהגדיל את חנות הבדים.חנותו החדשה שהביאה לו מזל רב הוא מוכר לתופרות את כל מה שהם צריכות, כפתורים וחוטי זהב לשמלות כלה וכפתנים, נשים רבות מגיעות אליו לחנות ומציעות לו להכיר את בנותיהם אך ראשו היה במקום אחר, הוא מספר ללקוחותיו שהוא חוסך כסף כדי לנסוע לבקר את משפחתו המתגוררים בשולי המדבר, הוא רוצה לראות עולם לפני שהוא מתחתן ומוליד ילדים. מחנותו הצרה הבחין עלי ביופייה של סלמה שהייתה עוברת מספר פעמים ביום בסמטה, היא מצאה חן בעניו מהרגע הראשון, אך לא ידע איך לפנות אליה. עלי קנה את כמה ספרי לימוד והתחיל ללמוד בערבים, בחלק האחורי של החנות ששימש אותו גם למגורים. יום אחד סלמה בהיותה מגישה תה בשעה חמש לאורחים בבית המשפחה החליקה מעל מים שהיו על הרצפה וכל מערכת התה היקרה מפורצלן סיני דק ועתיק נפלה והתרסקה לרסיסים סלמה כל כך נבהלה שברחה מהבית והסתובבה שעות ברחובות. היא הייתה סך הכל ילדה מבוהלת, פחדה מה תומר לה בעלת הבית? אולי תרצה כסף על המערכת היקרה ששברה?. כשהתעייפה,  התיישבה באחת הפינות בסמטה ומיררה בבכי .עלי שעקב אחריה כבר כמה זמן ולא היו לו קונים, ניצל את ההזדמנות להתקרב אליה, ניגש איליה ושאל אותה מה לה? היא סיפרה לו כשדמעות חונקות את גרונה, על מערכת התה היקרה ששברה. הוא נתן לה יד הזמין אותה לחנות הבדים שלו עד שנרגעה ושתת כוס מים לאחר מכן הוציא מצרור בד שחור ודהוי מטבע זהב רומי ונתן לה אותו ואמר לה שהיא יכולה לקנות איתו מערכת תה חדשה עבור בעלת הבית.  כמובן שבעלת הבית לא הסכימה לקבל את הכסף וסלמה שמרה את מטבע הזהב לעצמה. מאותו יום והלאה הייתה נעצרת ליד החנות של עלי מטיבה, כל פעם שהלכה לקנות דבר מה לבית. ליבו של עלי היה נסער והרגיש נבוך הוא היה משוגע על הצעירה התמירה שכתפיה וזרועותיה החשופות בעלי עור מבריק בצבע הברונזה, ומתחת למלבושה מלמלה וורדרדה שקופה שלא השאירה מקום רב לדמיון, הוא היה מחזיק את ידה ארוכות ואומר לה מילות אהבה.לפעמים יצא מהכלים והיה מלטף את עכוזה והיא הייתה זזה ומנערת אותו ממנה.  יום חמישי אחד אחר הצוהריים , כשבעלי הבית נסעו והשאירו אותה לשמור על הבית היא הזמינה את עלי לבקר בבית, היא הכינה את חדר האורחים המרוקאי הגדול  עם השטיחים, והמזרונים הרקים המלאים צמר. כתלי החדר היו צבועים לבן,  התקרה הגבוהה נתמכת בקורות עץ רחבים של פסי רכבת ,על אחד הכתלים נשקפו פני בעל הבית רפאל מתוך מסגרת זהב, בכותל ממול מסגרת זהב גדולה ועליה מפה רקומה באותיות בזהב במוטיבים מרוקאים וספרדיים החדר רחב ידיים,  צמוד לכתלים מסביב מזרונים עבים מכוסים בכיסוי מיטה צבעוני מבריק,  באמצע החדר שטיח צמר מרוקאי "ברברי" טיפוסי עבודת יד המכסה כמעט את כל הרצפה  ועליו באמצע, מגש כסף עם רקועים יפיפיים בסגנון העיר "טטואן"  מלא פירות עסיסיים מכל הסוגים. כשהיגיע עלי התרווחו להם יחד כמעט בחשכה ובאווירה אינטימית, על המזרונים הרכים ועל הכריות המלטפות הם הרגישו טוב ונוח יחד . הוא החל לספר לה על חיו במדבר סהרה ועל המסורת ארוכת השנים של אבותיו שהיו מדורי דורות כולם ראשי שיירות גמלים במדבר, על העבודה ותלאות החיים במדבר ועל המראות שראה במדבר. והיא סיפרה לו שברי זיכרונות כי מה עוד נותר לה חוץ מזיכרונות? היא  עדיין זוכרת  את תלאות הדרך שעברה לפני כמה שנים כשבאה עם אביה מהכפר למרקש, במשאית ישנה ורועשת שהייתה מלאה עד אפס מקום מאנשי כפר כבשים ותרנגולות מקרקרות. היא אמרה לו שלאחרונה היא חושבת מחשבות שאסורות על פי דת האסלם, היא חולמת בלילות על אהבה, על נדודים תשוקות, על יופי ומוות והיא תמיד מדחיקה את יצריה. שותקת רגע נזכרת בילדותה כשהייתה עוד קטנה היא עורגת לאותה התקופה, שבה יכלה לשחות ערומה , ללא בושה ללא פחד, על הטוב ועל הרע שבכך. היא רוצה להיות שוב ילדה קטנה ולא להתבייש לחקור ולגלות ולדעת ולגעת בפעם הראשונה בנפש שתאהב באצבעותיה הכואבות. הוא נישק את ידה ואת שערה . היה הייתה ילדה קצת נאיבית, קצת חולמנית, קצת פזיזה, קצת תלותית. היא נתנה לו את כל הנאיביות שלה, את כל החלומות, השקיעה בו את הפזיזות והתלות. ואת כל הציפיות וכל התקוות תלתה בו את טוב ליבה, אהבה אותו לפעמים יותר מאשר את עצמה. הפכה אותו למיוחד, הפכה אותו למרכז חייה הם נפגשו למחורת בערב בחנות הבדים ומשם יצאו לטייל בעיר, הוא כאילו רואה אותה בפעם הראשונה בחייו עמדה לפניו צעירה יפה מדהימה ביופייה כדוגמנית עירום, שהזכירה לו את פסל שיש. בידיים רועדות מהתרגשות הוא ניגש אליה וחיבק אותה ונישק אותה, בטרם יטעם מהפרי הטוב והאסור.הוא הזמין אותה לאכול בדוכנים בכיכר הגדולה, גמע- אל-פנה ,מרק ירקות עם בשר ראש כבש מאודה שהוא אהב  אחר כך צעדו יד ביד והתלהבו  מחדש מהאנשים והכיכר הלובשים ופושטים צורה, מהעיר היפיפייה המזכירה נווה מדבר גדול שהיה יפה ומסוגנן.  הם נכנסו לחצר של מלון "קוטוביה" המפורסם, שנבנה ב,1922קירותיו המצופים פסיפס קטן ויצבעוני כמו באגדות אלף לילה ולילה. יצאו להסתובב "במדינה, עברו שוב בסמטאות השוק, שהיה נראה מתוק נורא, והפעם עלי בחר להעביר אותה, דרך רחובותיו הצרים של הרובע המוסלמי, הם עצרו לשתות מיץ רימונים קר.הם הרגישו שכולם נועצים בהם מבטים  אך לא היה אכפת להם כלל הם היו בעננים פעם ראשונה שסלמה הייתה באמת מאושרת היא הייתה שמחה, החלו רצים ברחובות מעליהם מליוני כוכבים נוצצים. עלי אמר לה שהוא אוהב אותה וגם את הצבעים, את ריחות התבלינים, את ריח הקפה המתבשל, את עשן הנרגילות של הרוכלים, את העולם . בדרכם הביתה הם עברו שוב ליד חצרות הבתים, בתים קטנים ונאים עם חלונות עגולים, מרפסות מקושטות בפיתוחי ברזל שחורים ויפיפיים, עליהם עציצים מלאים לעייפה בוורדים אדומים ולבנים שאנשיי הרובע מוסלמים עשירים והתיירים שהטביעו בהם חותמם. כל הלילה הם הסתובבו ברחובות כשהם מחובקים, עד שנשמע קול המואזין המזמין את מאמיניו לתפילת הבוקר: "אל-לה וכבר:" אל-ללה וכבר. סלמה בקשה לחזור "הביתה", להבעיר את האש בגחלים לפני שתתעורר רינה בעלת הבית סלמה הנערה המוסלמית, התגברה על הפחד מאלוהי היהודים זה כמה ימים שהיא נוהגת להביא בלילה לבית התפילה שבסוף הסמטה את עלי אהובה. שם היו מבלים כל הלילה במקום הקריר כשהם מתגלגלים אחד על השני בלי מלבושים, ערומים, כשבגדיהם פזורים מסביב, או שעלי היה נשכב על בטנו וסלמה הייתה שוכבת על צידה לידו,  כשרגלה הייתה מונחת באלכסון על רגליו,  כך היו שוכבים שעות, ישנים או חולמים זה ליד זה,  כשמידי פעם עלי מתוך נמנום היה מניח את ידו על ירכה החמימה של "סלמה" ומלטף אותה. ושם על אחד הספסלים בין ספרי התפילה היו מתנים אהבה וישנים יחד על אחד הספסלים עד אור הבוקר, חלומותיהם היו על המדבר ועל אהבה. סלמה ידעה כל הזמן שהיא עושה דבר חמור לפי הדת המוסלמית ושחיה בסכנה.ושהיא חייבת לעזוב, הרגישה שהיא צריכה לברוח כמה שיותר רחוק, הרגישה שהיא חייבת להתנתק מהכל לעשות שינוי בחיים שלה, אם חלילה אביה שהוא מוסלמי מאמין ידע על היחסים הלא כשרים עם עלי הוא עלול להרוג אותה ללא רחמים על כבוד המשפחה, הוא היה רוצה לחתן אותה בכפר לגבר מהכפר שיבחר בשבילה לילה אחד בבית הכנסת, היא אמרה לו שהיא חוששת לחיה, אם הוא אוהב אותה הם חייבים לברוח יחד  למדבר, רק אז היא תהיה באמת מאושרת כי רק אז תקבל את החופש שלה. רק אז  תוכל להתחיל מחדש במקום חדש לגמרי עם האדם שהיא אוהבת.  עלי אהב מאוד את סלמה והיה מוכן לעשות הכל בשבילה במשך כל היום כיסה את פני השמים ערפל צהוב, ברחובות מרקש יללה סופה הנושאת בכנפיה אלפי טונות של חול והלילה היה חשוך ומוזר, קפלי קרקע חולית טולטלו ממקום למקום. החול המדברי האדמדם היה כערפל כבד, גרגירי חול אדומים הפכו לדיונות חול אדמדמות שכיסו את רחובות העיר וגגות הבתים. הטבע מייסר את האדמה, משבי רוח עזים החלו לצלוף בתריסי החלונות הבתים שהיו פתוחים ואל העיניים ואנשים היו מגששים את דרכם כעיוורים. הסופה הלכה והתחזקה. סלמה ועלי היו כהרגלם בזמן האחרון בבית הכנסת ערומים כביום היוולדם, הגשם והרוח החזקה הטרידה אותם, הם פתחו חלון וממנו התעופפו גרגירי חול אדומים שדקרו אותם בפניהם החול חדר לעיניהם  ולאוזניהם . תוך רגע בית הכנסת נעשה דחוס ומחניק באבק וחול אדום שבא ממדבר סהרה וכיסה את ספרי התורה והספסלים בשכבת חול דקה ואדומה. החול חדר מכל פתח, מבעד לסדקים ומהחלונות. מיד סגרו את כל החלונות. ריסיהם ושער ראשם הפכו לבנים. כשלפתע קרה הדבר, זה לקח  חלקי שניות, זרזיפי חול וטיח החלו נושרים מתקרת בית הכנסת, נשמע רעש אדיר המזכיר רעידת אדמה. מיד החלו קירות בית הכנסת לרעוד בעוצמה. עלי וסלמה נתקפו פחד גדול ויצאו החוצה וירדו בריצה מהדרגות, ונשארו צמודים אחד לשניה ברחוב זכירים ציור של אדם וחווה כשגורשו מגן העדן. אבנים החלו נופלות מגג בית הכנסת ומהקירות. בית הכנסת קרס כמו ערמת כלאפים ונהרס כליל, מזל שזה היה בלילה כך לפחות לא נפגעו המתפללים המגיעים בשעות הבוקר המוקדמות לבית התפילה. עלי וסלמה  נשארו המומים וערומים, בגדיהם ונעליהם היו קבורים בין הריסות בית הכנסת.סלמה שיערה שבגלל עוונותיה בית הכנסת קרס, היא הרגישה שהיא תסבול בגלל מעשיה הרעים. הסערה המשתוללת טלטלה גם את רגשותיה היא בטוחה שהאל מעמיד לה מבחן ועונש כי טימאה את המקום הקדוש, ואלוהי היהודים רצה להרוג אותה ואת עלי על טיפוח יחסים אסורים על פי מצוות האל והם נצלו הפעם בנס בפעם הבאה הם לא ינצלו.בגלל הרעמים והגשם אף אחד לא קם ממיטתו לבדוק מה קרה לבית הכנסת. סלמה התגנבה הביתה ולקחה את בגדיה והביאה גם לעלי בגדים של רפאל שהיו גדולים עליו בכמה מידות. בחוץ החל לרדת גשם זלעפות, ויללות הסערה התגברו,  הם היו צריכים לחשוב מהר מה הם עושים. הלילה היה לילה ללא כוכב, וסימן ואות עבור סלמה ועלי שזה הרגע לברוח, להעלם בחסות הלילה, הם לא ישאירו שום עקבות במחשכים, בלילה הזה הם נעלמים ולא ימצאו אותם לעולם. הם מפחדים מאור הבוקר כשדיירי הסמטה יתעוררו וימצאו בין ההריסות של בית התפילה את בגדיהם ויתגלה סודם, מי יאמין להם שהם רק מאוהבים ובילו יחד את הלילה בבית הכנסת? עד אותו רגע איש לא ידע על הפגישות הסודיות שלהם בבית הכנסת עם אור בוקר כשיבואו המתפללים הראשונים כל העיר תדע, אולי ילשינו עליהם במשטרה, ויאשימו אותם בחורבן בית הכנסת, מה יהיה אם משפחתה של סלמה תשמע על כך? אז עדיף שיתרחקו כמה שיותר מהר ממרקש. הם היו מוכנים להרפתקה, והיו שלמים עם הצעד שעשו, כשפסק הגשם הם יצאו יחד לרחובות הרקים, עלי עבר דרך חנות הבדים שלו ולקח ואת הכסף שהיה בקופת העץ הריחנית ממוגדור וכמה גלילי- בדים, מהבלבול שכח לסגור את דלת החנות , הרוח העזה הפילה כמה גלילים יפים ויקרים והם נפתחו והתגלגלו בסמטה הצרה והבוצית  . הם עקפו את העיר, הם נמלטים מהעיר האדומה, בחסות הלילה האהבה והחופש. הם ייעלמו, העיר מרקש ישנה ניראת בצבע אדום של לבנים שרופים, הם יוצאים למסע אל המדבר הגדול הם עוזבים בלי חרטה ובלי מוסר כליות. שיטוטי הלילה, חוסר השינה עצביהם הרעועים מן הבריחה והעדר כוון ברור כל אלה בלבלו את חושיהם הם התהלכו כרדופים, חשו שמישהו רודף אחריהם, הרוח נשבה בפראות ודחפה אותם בכוח קדימה, לברוח, לברוח . הם היו מרי נפש ועצובים.ניחוחות של יסמין שעלו מהגנים הסמוכים והציפו אותם עוררו אותם ושיפרו את מצב רוחם הירוד לא כך חשבו לעזוב יום אחד את מרקש. עלי הסתכל על סלמה דקיקת הגוף הנראית יפה בבגדיה הלבנים באור ירח. פניה היו שקטים ונסתרים, מעיניה הגדולות קרן אור וסלמה הסתכלה על עלי שניראה מגוחך בבגדים של רפאל,  היא שמה את ידה על ראשו ונטעה אצבעותיה בשערו. עלי נטל את ידה ושם אותה על שפתיו ונישק אותה נשיקה לוהטת ארוכה ועמוקה. עברה שעה קלה, שבה שכחו כל דבר מלבד חויות

 

אתר קוסקוס- עמוד ראשי כל הזכויות שמורות © 2002 קוסקוס. Copyright © 2002, Rights Reserved